מאחרים תמיד, גם בדרך לקרוז? כך תתגברו

"אומנם עברו קרוב לחמש שנים, אך הזיכרון הזה פשוט לא עוזב אותי", אומר לפספורטקרוז ד"ר אילן וולקוב, פסיכיאטר מומחה ומנהל המרכז הרפואי MINDME. "אני בדרך לנתב״ג, המוצ׳ילה ארוזה בתא המטען, החיסונים בוצעו, הביטוח שולם, וזיכרונות הודו – הצבעים, הריחות, האנשים, כפי שאני זוכר אותם לפני יותר מעשור, צפים בי בהתרגשות כאילו שבתי משם אתמול. שנים חיכיתי לחזור, שנים זה לא התאפשר מסיבות שונות, עד שהגיעה ההזמנה לדבר בכנס בניו דלהי, ואיתה ההזדמנות לשילוב של טיול נוסטלגי קצר. הרכב עוצר, החבר היקר, שהתנדב להקפיץ אותי, מאחל לי טיסה נעימה, אני שם את התיק על הגב, צועד פנימה אל אולם היוצאים, מחפש את טיסת ״אייר אינדיה״ במסך הגדול,  ומגלה לתומי שהבורדינג בדיוק הסתיים לו. אחסוך לכם את שלב הטלפונים, הריצות, התחנונים ללבם של אנשי השדה, וגם את האכזבה, ואת קבלת העובדה שהלילה אני לא טס לשום מקום".

ד"ר וולקוב מוסיף ומשתף, "הנסיעה ברכב בחזרה, עם אותו החבר, שעוד לא הספיק אפילו לצאת משטחו של נתב״ג, כללה ניתוח מעמיק של ״מה אירע פה?״. ברמה הפרקטית, הגוגל קלנדר לא התעדכן בשעון הקיץ, אני לא בדקתי, סיימתי את ענייני בקליניקה ממש בסמוך ליציאה, ויצאתי בחיפזון אל השדה מבלי להעמיק בטיסות היוצאות".

ד"ר וולקוב מסביר כי ברמה העמוקה יותר? הפרעות הקשב שלו הן שנתנו את אותותיהן. "חוסר הרצון שלי להתמקד בפרטים הקטנים של כרטיסי הטיסה, הדחיינות שלי שלא אפשרה הכנה מוקדמת מספקת, והצורך להיות כל הזמן בתנועה, עם לו״ז מלא עד אפס מקום, והגעה ממש בדקה ה-90 לנמל. כל אלה הובילו אותי לתוצאה הבלתי נמנעת של החמצת הטיסה".

בשיחותיו עם מטופלים לאורך השנים, ד"ר וולקוב נתקל בלא מעט מקרים דומים. "חלקם קשורים לביש מזל, אך רובם בלתי ניתנים להפרדה מהפרעות פסיכיאטריות שונות, שפשוט אינן מאפשרות להגיע בזמן, בין אם לקרוז ובין אם לטיסה או כל מקום אחר".

ד''ר וולקוב. צילום: המרכז הרפואי המתקדם Mindme

ד"ר וולקוב: "איחורים הינם ביטוי נפוץ מאוד במגוון הפרעות נפשיות. החל מדיכאון (מצב בו אנשים פשוט נעים ומתנהלים באיטיות רבה יותר, ובחוסר אנרגיה ורצייה), דרך הפרעות קשב וריכוז (כמתואר מעלה, מצב בו אנשים מתקשים להתארגן, מתקשים לעקוב אחר זמן, ומוסחים כל העת למשימות אחרות, פחות עקרוניות), דרך חרדת טיסות (שם עולה הימנעות מהגעה לנמל התעופה, שבסופו של דבר מתגבשת ל״משאלה המגשימה את עצמה״, של פספוס הטיסה), ועד לאנשים עם הפרעה טורדנית כפייתית (OCD, מצב שבו לעתים נדרש זמן רב מאוד על מנת לצאת מהבית, שכן האדם עסוק בטקסים רבים של בדיקות, או ניקיונות/מקלחות, עד שיציאתו מהבית מתאפשרת בהתשה ובאיחור רב)".

אז מה עושים?

"כמו בכל מחלה, אף אחד לא אשם בכך שיש לו אותה. אך במקרה זה, האחריות על ניהולה היא על האדם החולה. עלינו למקד את התלונה, לפנות לסיוע מקצועי, ולקבל טיפול שיאפשר לנו הקלה. לעתים הטיפול יהיה תרופתי (ככל הנראה, אילו הייתי נוטל רטלין, הייתי מצליח להגיע להודו בזמן), לעתים הטיפול הוא על ידי אימוץ מנגנונים מפצים (לרוב מזכירותיי דואגות לכך שאצא לכל מקום חצי שעה לפני הזמן), ובסופו של דבר - כל בעיה הינה מנגנון התמודדות, כושל, שניתן לשפר ולהחליף במנגנונים מוצלחים יותר, בתהליך ממושך של טיפול פסיכולוגי.

אז אם גם אתם איחרתם יותר מפעם או פעמיים לטיסה, ואם גם לכם נמאס להתמודד עם ההשלכות הכואבות, הכלכליות, והרגשיות, של פספוס חופשה – כדאי שתטפלו בעצמכם. ואם לא זה, אז לפחות תעשו ביטוח ביטול חופשה".

זוהי קריאה אחרונה: האם אניות קרוז מחכות למאחרים בצ'ק אין או בחזרה מסיורי חוף עצמאיים? הקליקו כאן וגלו